יש לך חום? תישאר בבית! מדוכא? לך לעבודה!
לתרבות המערבית אין יחס סלחני לעניינים שבנפש. בודאי לא אותו יחס סלחני כמו לאלו שבגוף.
אולי זה כך גם במזרח.
אני פוגש לא מעט מקרים בהם הנושא המרכזי שמטריד את אותו אדם הוא נושא רגשי נפשי. מעבר לכך שלרוב הנושא יותר מוסתר ומודחק – יותר קל להצהיר על היותי סובל מכאבי בטן כרונים או אפילו מטחורים מאשר על היותי בדכאון או סובל מפחד ממקומות סגורים.
תהיתי רבות למה זה כך. זה מתחיל ממש מוקדם.
Copyright: ivonnewierink / 123RF Stock Photo
בתור ילד, אם היה עולה לי החום מעל 37, או שהייתי מתלונן על בחילה וסחרחורת (הקאה היתה נותנת חיזוק משמעותי לעניין), בום, הייתי מקבל על המקום 3 גימלים מאמא שלי. ברבות השנים פיתחתי מיומנות שכללה תחיבת המדחום למנורת המיטה שלי, הורדה מ– 42 ל– 35 בחבטות קלות, תהליך שלאחר מספר סבבים הוליד את התוצאה הרצויה, כשרון של הבאת המדחום לטמפרטורה מדויקת של 38 מעלות, לא גבוה מדי לאשפז אותי באיכילוב ולא נמוך מדי לחפף אותי מהמיטה לכיוון בית ספר.
אם הייתי אומר לאמא שלי שאני מבואס מהחיים, לא הייתי זוכה ליחס החם של חולה בשפעת שכלל את האפשרות לשכב במיטה עם הספרים האהובים עלי, ללגום מרק עוף משובח ולהנות מהחיים. כמובן שההבראה המהירה שלי לקראת ערב לא התקבלה בברכה.
אנחנו מפחדים מהנפשי ומהנסתר. חום מודדים, אדמונית בפנים רואים, פצע מדמם או מפריש מוגלה בולט על פני השטח. אבל מה עם מצב רוח? פחד? דיכאון? חרדה?
בתפיסה ההומאופתית פחד, כעס, דכאון או כל רגש לא מאוזן אחר משולים ל"הפרשות" של הנפש. העובדה שהעין לא רואה אותם או שהם לא ניתנים למדידה על ידי מכשירים חסרת משמעות. יש להתייחס אליהם בכובד ראש כמו לכל סימטום פיסי, אם לא למעלה מזה.
לא פעם כשאני מדבר מול קהל על כאבי ראש, אני מקבל הנהוני הסכמה ולרוב יגשו אלי לאחר מכן לשאול שאלות ולברר פרטים. כשאני מדבר על פחדים וחרדות נהיה שקט צונן. למרות שעוד לא פגשתי אדם שאין לו פחד כזה או אחר, וסטטיסטית לפחות ל– 20 אחוז מאיתנו פחדים המשבשים את חיי היום יום שלנו, מעטים הם אלו שיכריזו במוצהר על פחדים אלו ויבואו לטיפול. טחורים, סימפטום מביך וכואב אינו זוכה להסתרה שחרדה זוכה לו.
מהיסודי לתיכון, ומשם הופ – לשרות הצבאי, מצב הרוח שלנו (שזה מילה עממית המתיחסת למצבנו הנפשי רגשי) לא מעניין את אף אחד. עד שלא חטפתי התקפת אסטמה באמצע תרגיל ונשלחתי לאחר כבוד לבדיקה בבית חולים העמק שלמרגלות עפולה, לא היה סיכוי שאשן בבסיס במקום בחמ"ל של מפקד האוגדה. כשהגעתי למיון כבר נשמתי מצויין. אם הייתי אומר לרופא בשטח שיש לי התקפת חרדה הייתי מצייר שקפים לתנועות כוחותינו כל הלילה.
כל זה בונה תשתית איתנה של תיחמונים והסוואה, שמוליכה אותנו לקבל ימי מחלה ממקום עבודתנו עקב כל מיני תופעות משונות, שאף אחת מהן לא מעידה באמת על מצבנו האמיתי – שבורי לב מאהבה נכזבת, מיואשים מהקושי החברתי שלנו בצוות העבודה, מדוכאים מהעובדה שהעבודה לה אנו מקדישים מרבית משעות היום לא נותנת מענה לחלום פנימי של יעוד שלא מומש או אפילו בלי כל הדרמה הזו, סתם כי בא לנו להישאר בבית.
בשלב זה הטריק עם המדחום עדיין עובד.
אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי בטופס שלמטה, על מנת לקבל חומרים מעניינים ועדכונים רלוונטיים. אל דאגה, אני לא מפציץ בחומר. רק דברים שווים…
גיא, כמה נכון…
חרדה ודכאון תופעות כל כך נפוצות, אך עם זאת מושתקות, מתוך מבוכה, פחד, ועוד סיבות "טובות" אחרות…
אין סלחנות לתופעות אלו, כאילו אין להן מקום במדינתו, כי אנחנו חייבים להיות קשוחים, להתמודד…ועם זאת עוברים כל כך הרבה טראומות, כאלה ואחרות…
מעניין מאוד!
מה אתה מציע לסמויים ?
מכירה מקרוב את הקטע עם המדחום. אני שכללתי אותו ושפשפתי את המדחום על הסדין. ככה יש לך יותר שליטה על עליית הכספית…
כמטפלת מגיעים אליי מטופלים עם סימפטומים של תחלואים גופניים, ואז עולה הקטע הרגשי, חרדתי, דיכאוני שהם לא נותנים לו לגיטימציה, כי לדעת הסובבים אותם וגם לדעתם, אין להם סיבה הנראית לעיין למצב הנפשי הזה.
גם כשאני משקפת להם, לוקח להם זמן עד שהם מוכנים לקבל את הרגשות והתחושות הללו.
פוסט מדיוק, כמה קל לנו להודות בכאב פיזי וכמה קשה לנו להודות במה שקורה בנפש שלו
מאד נכון!.יש סטיגמה שעדיין מלווה דכאון לעמת מצבי מחלה פיזיים.